על אובדן, חיפוש משמעות, חיבור לשורשים ותקווה

 המופע בתרגום לשפת הסימנים.
 בסיום ההצגה שיחה מרתקת עם היוצרים

כשהמוות של כולנו ידוע מראש, אנחנו נוברים בשורשים שלנו דרך טקסים – תפילה, קינה והילולה.
מסע דוקומנטרי אישי וקולקטיבי : בין מרוקו לישראל, בין העבר לעתיד, בין שמחה לכאב בין המוות והחיים ובין עצב לתקווה.

אנסמבל שחקנים | ההצגה מלווה במוסיקה חייה ווידיאו ארט | מונגשת לשפת הסימנים.

_____________________________

עוד על ההצגה-

בימים שאולי בא לנו למות מרוב צער, לומדים להעריך כל רגע של טוב, ומודים על האפשרות של יצירה וריפוי בחיים- ההצגה נוצרה במהלך מלחמת חרבות ברזל, ומתוך הביוגרפיה וסיפורם האישי של אנסמבל השחקנים-יוצרים, המאפיין את שפת העבודה הייחודית של תיאטרון עכו.

 "מאז שאני זוכרת את עצמי שאלת החיים והמוות ובתוכם תפקיד האמונה העסיקו אותי, כבת להורים חרשים וחרדים, שפת אימי היא שפת הסימנים ובמבנה האורתודוקסי עליו גדלתי לא קיבלתי מענה לשאלותיי. יצאתי בשאלה ונותרתי ללא בית סימבולי וממשי, יצאתי למסע עצמי בין העולמות והגעתי עד למרוקו, אחורה וקדימה במרחב ובזמן. זהו תהליך שיבה ריאלי דמיוני אל השורשים אל הגילוי שהבין לבין יכול בעצם להיות גם וגם." – יוכבד אוחיון

שמרית מלול היא יוצרת תיאטרון ומחול, שחקנית, מוזיקאית ויוצרת קולנוע , המופיעה בהצגה כיוצרת־מבצעת וכמוזיקאית. החיבור שלה ליצירה נובע משני צירים מרכזיים: שורשיה המרוקאים והסיפור האישי שהיא נושאת עמה.

ביצירה שמרית מביאה לידי ביטוי נשיות בין־דורית שבה מתקיימים יחד חיוניות, עבודה עם הגוף, הידיים והחומר, לצד אזורים של השתקה, פחד ואיפוק. בתוך המרחב הזה מתעורר רצון לבדוק, לפרוץ ולתת קול. ועל אף השכול והטראומה להעניק חיים בכל האמצעים העומדים לרשותה- קול, תנועה, מוזיקה ונוכחות