מיינדפאק 19/4/22 בשעה 19.30 בסטודיו

כן, עברו 80 שנה אבל היא תמיד הייתה לייט בלומר.

על הבמה היא מבקשת לפשוט מעצמה את הזהות של דור שני לשואה, ומחליטה לחגוג את חייה כאישה מנצחת, עם גנטיקה טובה ופה מלוכלך. היא מעלה באוב זכרונות משפחתיים שהשתיקה יפה להם, מערערת על הגדרות של נשיות ואמהות, ומזכירה לעצמה שאין דבר שסקס טוב לא יכול לפתור.

אורית זפרן היא בת לאם ניצולת שואה עם שורשים אריסטוקרטים, ואב לוחם אצ"ל שישב בכלא הבריטי. במתח שבין שואה לתקומה היא בונה לעצמה מרחב מחייה חדש – כזה שאפשר לצחוק בו, ואולי גם לחיות.

תודות: שמעון מימרן, אמירה קמינר, ארי בן-יהודה, אסף שורק, ד"ר רנה בדש, חיים דרעי, טל פרידמן.ההצגה נתמכה על ידי קרן רבינוביץ' – מת"ן.*לזכרה של אמי, הרטה זפרן ז"ל.

משפט מרכזי מתוך ההצגה:
– "איפה הרגל?" שואל אותי הרבי.
– "לא יודעת, אולי היא נשארה בפריזר בבית חולים"
– "תביאו אותה, צריך לקבור אותה עם הרגל"
– "אתה רוצה שאני אפסיק את ההלוויה של אמא שלי, ואלך לחפש את הרגל שלה… אולי תאלתר משהו?"