היצירה הינה פיתוח של סצנה מתוך "ארבייט מאכט פראיי, מטויטלנד אירופה" בבימויו של דוד מעיין, 1991
עבודתם המיתית של מוני יוסף וסמדר יערון.
זלמה גרינוולד, ניצולת שואה, חיה ובועטת במרכז לתיאטרון עכו. שני דברים משאירים אותה בחיים, בנה יחידה, אתו היא מקיימת קשר סבוך והפסנתר.
"כששואלים אותי איך עברתי את השנים ההן אני תמיד אומרת, זה הפסנתר שהציל אותי… אנחנו יכולים לספר סיפור של תקופה, של עם, של פרט, דרך המוזיקה".
הקהל מוזמן לשבת עם זלמה סביב הפסנתר, ללגום כוסית קוניאק, ולשמש עד להגיגיה ושותף פעיל לדיאלוג עמה.
צילום: אלדד מאסטרו
הזמנה למפגש נדיר עם היוצרים של שפת העבודה הייחודית שפיתח המרכז לתיאטרון עכו. שפה המעמידה במרכז היצירה את עולמו ומצבו המיידי של האמן. זהו אירוע מתרחש בהווה, הטקסט אינו קבוע והאינטרקציה עם הקהל מתרחשת בזמן אמת ומהווה פתח לנושאי שיחה, תכנים והתרחשויות חדשות בכל פעם. הפסנתר – כשטיח מוסיקלי, כידיד אינטימי שמלווה את הקשישה כל חייה, הוא במידה רבה תירוץ ורקע לפטפוטיה על כל מה שמעסיק אותה: אומנות, טעם הקיום, פסיכולוגיה, דת, מטפיסיקה, חינוך, ילדים חיפוש רוחני, זקנה ומוות.
מתוך הביקורות:
"… רגע של חסד .. לסמדר יערון יש עוצמה מאגית … היא מהפנטת את קהלה…". אליקים ירון, מעריב.
"… מופע אמיץ … מרגש ומקורי…". הונג-קונג.
"…יצירה בעלת עוצמה שחודרת ומחלחלת אל כולנו…". המבורגר, גרמניה.
"…שחקנים מהפנטים … בהומור וקלילות מעבירים לנו תכנים מהותיים…". לה מרסליה, צרפת.
"…הם מחיים את השדים שלנו ואת השלדים בארונותנו ללא עכבות ועם הרבה אהבה…". סוויס פפר, שוויץ.
ההצגה השתתפה בפסטיבלים בינלאומיים:
ברלין, המבורג, זלצבורג, בריסל, לובין (בלגיה), דיז'ון, אבניון (צרפת), פארמה וולטרה (איטליה), לינץ, מינכן, יפן והונג-קונג ועוד..
